מה למדתי מאבא שלי על ניהול משא ומתן
זיכרונות ילדות של שבת בבוקר.
לאבא שלי היה נוהל שבת קבוע, הוא היה מעיר אותי ומזמין אותי להצטרף אליו לקניות בשווקים של בית לחם, של חברון ושל העיר העתיקה בירושלים.
היו מקומות קבועים: חנות הזכוכית בדרך בית לחם חנות הנקניקים של סניורה, עמדת הפלאפל בעליה מהחניה לעבר השוק של חברון.
חנויות התבלינים בשוק בעיר העתיקה בירושלים וחנות הרהיטים של נשאשיבי כשנכנסים משער יפו ופונים מיד שמאלה.
לריחות ולטעמים של אותם ימים תמימים היו גם צלילים. צלילי קולו הנמוך של אבא שלי מתמקח עם הסוחרים, והם מצידם עונים לו באותה מטבע וכל הסיטואציה היתה מלווה בחיוך ובתחושה נעימה, וכצופה מהצד נדמה היה שאני צופה באומני דו קרב חרבות שיודעים שכל פעם ידו של האחר תהיה על העליונה ובה בעת נהנים מהטורניר.
אבא שלי כמו שכבר הבנתן אהב להתמקח, הוא ראה בזה משחק ולא באמת היה לו אכפת מה תהיה התוצאה.
באחת הפעמים בהן הצטרפתי אליו השתנתה זירת המשחקים.
נסענו לסידורים במרכז העיר ירושלים נכנסנו למשביר לצרכן כדי לקנות משהו וכשהמוכרת אמרה לו את המחיר הוא שוב התמקח עליו.
הפעם הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת. רציתי להיעלם מבושה. למה אתה מתמקח כאן? זה מוסד מכובד! המחירים כתובים בצורה שחור על גבי לבן. מה לא ברור?
קלטתי גם את המצוקה של המוכרת, את חוסר היכולת שלה לעשות משהו מולו.
אותה יכולת שהיתה טבעית ומעוררת השראה בשוק, הפכה למשהו משתק מבחינתי בעיר.
אני חושבת ששם קיבלתי החלטה שאני מוותרת על זה. על הכשרון הזה שהוא ניסה להעביר לי של ניהול מו"מ. רק לא להיות שוב בסיטואציות מביכות כאלה.
עברו שנים, התחלתי לעבוד בחברת הדרכה. אימנתי ארגונים בשלל מיומנויות של שירות, מכירות פרזנטציה וניהול והיה גם עוד תחום –
שמבחינתי היה בבחינת "הגביע הקדוש" הבלתי מושג הצוות שאימן משא ומתן.
מצד אחד פחדתי להפוך להיות אבא שלי שמתמקח על כל דבר ובכל מצב, מצד שני המציאות זימנה לי הזדמנות ללמוד את הנושא. זה לקח שנה ובסופו של דבר עברתי הכשרה בתחום המשא ומתן בחברה שבה עבדתי ואף לימדתי לקוחות את המיומנויות הבסיסיות, ועדיין היתה לי תחושה שזה לא הסוף שנגעתי רק בשכבה העליונה.
הפעם הבאה שבה המציאות זימנה לי הזדמנות להעמיק היתה לקראת הגירושין שלי. היה לי ברור שאני לא מעוניינת במלחמה, יחד עם זאת היו דברים שרציתי להשיג. אז הלכתי ללמוד גישור. לא כדי לנהל את התהליך בעצמי, אלא כדי לפעול ממקום של ידיעה. ותוך כדי הלימודים נחשף בפני עולם המשא ומתן במלוא הדרו כתהליך תקשורת בין שני צדדים או יותר שמאפשר לי לעצב התנהגות עתידית.
ההגדרה החדשה של משא ומתן כתהליך תקשורת – כשפה שיש לה כללים ורבדים ועושר הקסים אותי והתחבר אלי כאשה.
באביב של 2005 יצאתי לדרך עצמאית גם ברמה האישית כאשה גרושה (אני גאה בפרק הראשון של ההסכם שיצרנו ששם את התשתית הערכית להורות שלנו ביום שאחרי הפרידה) וגם ברמה העסקית כעצמאית. התחלתי ללמד וללוות עסקים ויזמים ולהכניס אותם אל אותו עולם של משא ומתן משתף.
יום אחד שמתי לב למשהו מוזר. הצגתי את עצמי בפני קבוצות של נשים כעוסקת בתחום של משא ומתן והתחיל סוג של "ריקוד כסאות". הנשים התחילו לזוז בחוסר נוחות בכסא וחלקן אמרו בשקט אני… אני לא טובה במשא ומתן".
הסיטואציה הזו נשארה איתי כמה ימים.
איך זה יכול להיות? הרי כנשים אנחנו אמניות של תקשורת בין אישית. ויותר מזה, הרי אם מישהו לדוגמא , איזו גננת או מורה בבית ספר תאמר לך שהבן לא יכול להכנס למגמת ביולוגיה או שהבת לא תופיע במופע בבית הספר, תגייסי את כל היכולות שלך ,תלחמי, תציעי אלטרנטיבות תשתמשי במישהו בכיר ואפילו בתקשורת אם צריך כדי לשנות את התוצאה. אז למה כשזה מגיע לעסק שלי , או לשכר שלי, או לזמן שלי אני עושה Plug out לאותה יכולת טבעית?
התשובה שלי היתה כי לא לימדו אותנו.
יצרתי תוכנית שקראתי לה "המסע למשא ומתן" ולימדתי נשים להתחבר חזרה ליכולת הטבעית שלהן כאמניות תקשורת. נתתי להן את אותם הכלים שאני קיבלתי לאורך השנים והן יצרו תוצאות מדהימות בחיים שלהן ובעסקים שלהן. עברתי מעיר לעיר כמו מופע דרכים נודד ולימדתי נשים לקבל את מה שמגיע להן.
והיו לי תוכניות לפתוח אקדמיה שלמה שתלמד נשים בדיוק את זה.
ואז, בוקר אחד בעודי מתכוננת לצאת מהבית לעוד יום של הדרכה צילצל הפעמון בדלת. פתחתי אותה ולשליח שעמד בדלת היתה מעטפה ובתוכה כתב תביעה על סך 600 אלף ש"ח.
לא, זה לא היה חוב שלי. רגע לפני שהתגרשנו ותוך כדי הליך הפירוד חתמתי כערבה על הלוואה שהבנק "הציע" לגרוש שלי לחיסול האוברדראפט שלו. אמנם הבטן שלי הרגישה שאני לא צריכה לעשות את זה רגע לפני שאנחנו מתגרשים, אבל לא היו לי אלטרנטיבות טובות אחרות, וגם היעוץ המשפטי שקיבלתי אמר שאין לי ברירה.
אז חתמתי ושנה אחרי זה העסק שלו התרסק ויחד איתו גם אני.
יצאתי למסע מסוג אחר שגם בו השתמשתי בכל היכולות שלי בתחום המו"מ. יכולות שאיפשרו לי לדעת שהאלטרנטיבה הטובה יותר היא הליך כינוס נכסים ולא הליך בהוצאה לפועל. יכולות שאיפשרו לי להוריד את הסכום החודשי שרצו שאשלם בערך בחצי, ויכולות שאיפשרו לי לרתום את השופט שאישר את הליך הכינוס לאפשר לי להישאר עצמאית מתוך ידיעה שגם אם זה ייקח זמן זה מה שיאפשר לי בסופו של דבר עצמאות כלכלית.
הדבר היחיד שלא ידעתי שזה ייקח 10 שנים עד שזה יסתיים, ושבדרך אני אצטרך לוותר על רבות מהתוכניות שלי.
ותוך כדי הזמן הזה גם נשבר לי הגב (באמת, אבל זה לפוסט אחר) והאירוע הזה שינה את הנתיב של העשייה שלי. הוא לקח אותי למסע של ריפוי רגשי שהוביל לריפוי פיזי וחיבר אותי לייעוד שלי של יצירת מרחבי איזון וביטוי רגשי לא.נשים.
גיליתי את העוצמה שיש למערכת יחסים בריאה עם רגשות. זה ממש Super Power.
למה אני מספרת לך את כל המסע הזה שלי?
כי אני מקווה שמשהו בסיפור שלי נוגע בך ונותן לך תקווה והשראה.
והסיבה השניה היא שאני מתגעגעת. לפני מספר חודשים הבנתי שאני מתגעגת ללמד את הידע הזה של אמנות המשא ומתן. ויותר מזה הבנתי שהדרך שאני רוצה ללמד את זה היא מתוך חיבור בין שני העולמות .
הבנתי שהיכולת לקבל את מה שאת רוצה ולעשות את זה בדרך נשית קשורה באופן ישיר לזה שתהיה לך מערכת יחסים בריאה עם הרגשות שלך.
עוד פוסטים-
שיהיה לך בהצלחה
על שיחה אחת שבה נתנו מענה ל 5 שאלות שבאו ממש מתוך הלב ואיפשרו להרחיב ולהגדיר מחדש מה זו הצלחה
איזון – מיתוס או מציאות שניתן לקיים אותה?
אנחנו נוטים לחשוב על איזון כניסיון למצוא את את הנקודה המדויקת שתוביל לחיים מאוזנים . האומנם התמונה הזו באמת קיימת כפי שאנחנו בדרך כלל מדמיינים אותה ? אולי זה בכלל לא העניין?
מה למדתי מאבא שלי על ניהול משא ומתן
היה לנו נוהל שבת קבוע, הוא היה מעיר אותי ומזמין אותי להצטרף אליו לקניות בשווקים. לריחות ולטעמים של אותם ימים תמימים היו גם צלילים. צלילי קולו הנמוך של אבא שלי מתמקח עם הסוחרים, והם מצידם עונים לו באותה מטבע וכל הסיטואציה היתה מלווה בחיוך ובתחושה נעימה.
