להוריד את השיחה אל הלב 

אז הדבר הראשון ששיניתי היה להתחבר ללב שלי וזה אמר שכבר לא נכון לי לנהל את השיחה בפורמט שהיא נוהלה ובא לי לדבר איתו לבד במקום ששנינו באים אליו לדבר שיחות חשובות עם עצמנו ונסענו ליום. ליד הים שאלתי אותו 4 שאלות, וביקשתי שלפני שהוא עונה לי שיעצום עיניים וישאל שוב את השאלה את עצמו ויקשיב לתשובה שעולה מבפנים. בכל אחד מאיתנו יש חלק שיודע. תמיד ידע מה נכון עבורנו וכשאנחנו שואלים את החלק הזה הוא יודע לתת לנו תשובה מאד מדויקת עבורנו.

(יש לו הרבה שמות לחלק הזה : הלב, הנשמה , הילד הפנימי – אני ממליצה לתת לו שם כדי לתת לו נוכחות)

השאלה הראשונה – מה ישמח אותך השנה?

התשובה שעלתה גרמה לו לחייך. כי מה שעלה זה שזו השנה האחרונה שלו והוא רוצה גם וגם
מצד אחד להנות עם החברים ועם החברה שלו, ומצד שני הוא רוצה לחוות הצלחה.

השאלה השניה – איך זה יבוא לידי ביטוי? 
השוני הוא בזה שאת מה שגורם לנו שמחה אנחנו רוצים להביא לידי ביטוי בצורה ממשית, וזו שאלה שמביאה איתה את היצירתיות הטבעית שלנו. וזה אחרת מלהציב רשימת מכולת של מטרות להשגה. 

השאלה השלישית – מה יאפשר לך להגיע לזה?
זו שאלה שמאפשרת להתחבר ליכולות שכבר קיימות בתוכי.

והשאלה הרביעית – האם יש משהו שאתה צריך ממני? 
לשאלה הזו קיבלתי תשובה – שתסמכי עליי, שתאפשרי לי לעשות בדרכי שלי, (אני מודה שזה קצת קשה לאמא עם מוטת שליטה ארוכה )
אל תנהלי אותי, אם אצטרך אבוא אליך. זו שאלה אמיצה כי היא שמה אותי במקום שבוא תשובה של "אני לא צריך כלום" היא אפשרית.

וזו גם שאלה שמאפשרת לבקש עזרה ולתאם ציפיות.

ומה יאפשר לקטוף את פירות ההצלחה?

אני רוצה להכיר לך כלי שאני עושה בו שימוש כשאני קשה עם עצמי, כשאני מסתכלת בקלות רבה יותר על מה שלא קרה בעין ביקורתית
מאשר על מה שכן קרה וזה משאיר אותי עם חווית חוסר הצלחה. אז נעים להכיר  

הפעם הבאה שבה המציאות זימנה לי הזדמנות להעמיק היתה לקראת הגירושין שלי. היה לי ברור שאני לא מעוניינת במלחמה, יחד עם זאת היו דברים שרציתי להשיג. אז הלכתי ללמוד גישור. לא כדי לנהל את התהליך בעצמי, אלא כדי לפעול ממקום של ידיעה. ותוך כדי הלימודים נחשף בפני עולם המשא ומתן במלוא הדרו כתהליך תקשורת בין שני צדדים או יותר שמאפשר לי לעצב התנהגות עתידית.

ההגדרה החדשה של משא ומתן כתהליך תקשורת – כשפה שיש לה כללים ורבדים ועושר הקסים אותי והתחבר אלי כאשה.

באביב של 2005 יצאתי לדרך עצמאית גם ברמה האישית כאשה גרושה (אני גאה בפרק הראשון של ההסכם שיצרנו ששם את התשתית הערכית להורות שלנו ביום שאחרי הפרידה) וגם ברמה העסקית כעצמאית. התחלתי ללמד וללוות עסקים ויזמים ולהכניס אותם אל אותו עולם של משא ומתן משתף.

יום אחד שמתי לב למשהו מוזר. הצגתי את עצמי בפני קבוצות של נשים כעוסקת בתחום של משא ומתן והתחיל סוג של "ריקוד כסאות". הנשים התחילו לזוז בחוסר נוחות בכסא וחלקן אמרו בשקט אני… אני לא טובה במשא ומתן".

הסיטואציה הזו נשארה איתי כמה ימים.

איך זה יכול להיות? הרי כנשים אנחנו אמניות של תקשורת בין אישית. ויותר מזה, הרי אם מישהו לדוגמא , איזו גננת או מורה בבית ספר תאמר לך שהבן לא יכול להכנס למגמת ביולוגיה או שהבת לא תופיע במופע בבית הספר, תגייסי את כל היכולות שלך ,תלחמי, תציעי אלטרנטיבות תשתמשי במישהו בכיר ואפילו בתקשורת אם צריך כדי לשנות את התוצאה. אז למה כשזה מגיע לעסק שלי , או לשכר שלי, או לזמן שלי אני עושה Plug out לאותה יכולת טבעית?

התשובה שלי היתה כי לא לימדו אותנו.

יצרתי תוכנית שקראתי לה "המסע למשא ומתן" ולימדתי נשים להתחבר חזרה ליכולת הטבעית שלהן כאמניות תקשורת. נתתי להן את אותם הכלים שאני קיבלתי לאורך השנים והן יצרו תוצאות מדהימות בחיים שלהן ובעסקים שלהן. עברתי מעיר לעיר כמו מופע דרכים נודד ולימדתי נשים לקבל את מה שמגיע להן.

והיו לי תוכניות לפתוח אקדמיה שלמה שתלמד נשים בדיוק את זה.